<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער העשרים וארבע</h1>
<h2>דף ד.</h2>
[סנהדרין כ"ה ע"ב] תנא הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין עוד הוסיפו עליהם הרועין והגבאין והמוכסין. הגזלנין שמנו כאן שהן מדרבנן במציאת חרש שוטה וקטן כלומר שגזלוה מהם ואמרינן בפרק הניזקין [גיטין נ"ט ע"ב] דיש בהם משום גזל מפני דרכי שלום, והחמסנין שמתחלה היו סוברים כיון שנותנין דמים דחמסן יהיב דמי כדאיתא בפרק מרובה [ב"ק ס"ב ע"א], כיון דחזו רבנן דשקלי וחטפי בעל כרחיהו גזרו בהו רבנן, וכן כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' עדות פ"י ה"ד] החמסנין והם הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון אף על פי שנותנין הדמים הרי אלו פסולין מדבריהם. ולאו דוקא גזלנין וחמסנין אלא אף כל מי שחשוד על הממון, וכן כתב בספר העטור. וגזלנין וחמסנין אם גזלנין וחמסנין דאורייתא, פסולין מדאורייתא ואם מדרבנן פסולים מדרבנן. הרועים אמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה, ודוקא ברועה בהמת עצמו אבל רועה בהמת אחרים כשר. כדאמרינן בפרק קמא דמציעא [ה' ע"ב] ואין אדם חוטא ולא לו. וסתם רועה פסול. ואמרינן התם ובפרק מרובה [ב"ק ע"ט ע"ב] דמגדלי בהמה דקה בארץ ישראל פסולין ובחוץ לארץ כשרים ומגדלין בהמה גסה בכל מקום. וכתב בסמ"ג (מעכשו) [שעכשיו] מותר לגדל בהמה דקה בכל מקום. והגבאין אמר רבי יהודה סתם גבאי כשר ואם נודע שלקחו אפילו פעם אחת יותר מן הראוי פסולין, דהכי אמרינן בגמרא כיון דחזו דשקלי יתיר פסלינהו. וגבאים אלו הם גובי מס המלך. והמוכסים סתמן פסולים מפני שלוקחים יותר מן הראוי. אמר רב נחמן גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב הני מילי באריסה ודבר מועט ודבר שנגמרה מלאכתו. וכופר בפקדון פסול לעדות כדאיתא בפרק קמא דמציעא [ד' ע"א] ובפרק הגוזל [ק"ה ע"ב] ובפרק שבועת הדיינין [שבועות מ' ע"א]. ודוקא דאסהידו סהדי דבההיא שעתא דכפריה בבי דינא הוי בידיה. אבל כופר במלוה כשר לעדות עד שישבע וכו' כדאיתא התם. וכן טבח ששוחט בהמות ובודקן ונמצאת טרפה תחת ידו פסול. כדאמרינן [סנהדרין כ"ה ע"א] ההוא טבחא דנפיק טרפתא מתותי [ידיה] פסליה רב נחמן ועבריה, וכתב הרז"ה ז"ל דשוחט בהמות שלו הוה, ונראה שאם היו של אחרים כשר וכן כתב בחשן [סימן ל"ד]. והרשעים שאינם דחמס. וכתבו בשם רש"י ז"ל שלא כל חייבי לאוין פסולין אלא לאו שיש בו מעשה ונשבע וממר ומקלל חבירו בשם משום דלוקין כדאמרינן בשבועות [כ"א ע"א] ובתמורה [ג' ע"א] ובפרק הפעולים כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממר ומקלל את חברו בשם, וכן כתבו בשם הריא"ף ז"ל. ואין צריך התראה. וראיה מהנהו קבוראי דקברו נפשא ביום טוב ראשון של עצרת שמתינהו רב פפא ופסלינהו, ואכשרינהו לעדות רב הונא בריה דרב יהושע, אמר ליה רב פפא והא רשעים נינהו סברי מצוה קא עבדיא והא קא משמתין להו סברי כפרה קא עבדי לן. ואם התרו בהם בלי ספק שלא היה מכשירם רב הונא בריה דרב יהושע, דהוא עצמו לא הכשירם אלא מטעם (דברי) [דסברי] מצוה קא עבדינן ואחר ההתראה לא נשארה שום טענה שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד כדאמרינן בפרק היו בודקין [סנהדרין מ"א ע"א] ובפרק קמא דמכות [ו' ע"ב], כנ"ל שזו היא ראיה לדין זה שכתבו רוב המפרשים והמחברים ז"ל דלא בעי התראה. ואף על פי שהרב בעל העטור ז"ל תמה על זה מכל מקום הראיה שהבאתי לזה ראיה היא. ומכאן למד גם כן (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל [הלכ' עדות פי"א ה"א] שאין העד נפסל בעברה אלא בדבר שפשט בישראל שהיא עברה כגון נשבע לשקר או לשוא או גזל או גנב או אכל נבלה וכיוצא בה אבל אם ראוהו עדים עובר על דבר שקרוב העושהו להיות שוגג צריכין להזהירו ואחר כך יפסל, (כשראוהו) [כיצד ראוהו] קושר או מתיר צריכין להודיעו שזה חלול שבת מפני שרוב העם אין יודעין זה, וכן אם ראוהו עושה [מלאכה] בשבת או ביום טוב צריכין להודיעו שהיום שבת שמא שוכח הוא. (וכן כתב) [וכן כתבו...], אבל בעל הטורים ז"ל [חו"מ סימן ל"ד] כתב דווקא קוברי מת דסברי מצוה קא עבדי אבל מחללין לדבר אחר פסולין. ומדברי הראי"ף ז"ל נראה שאף קוברי מת ביום טוב פסולין לעדות. אבל הרא"ש ז"ל [סנהדרין פ"ג סימן י"ג] מכשירן.
<h2>דף עה:</h2>
ואלו הם הפסולים בעברה דחמס. תנן (בפרק קמא דראש השנה [כ"ב ע"א]) בפרק זה בורר [כ"ד ע"ב] ואלו הן הפסולים המשחק בקוביא ומלוה ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ומסיים בה בפרק זה בורר אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין להם אומנות אלא היא אבל יש להם אומנות שלא היא הרי זה כשר. ובגמרא נחלקו בטעם פיסול המשחק בקוביא דרמי בר חמא אמר משום דהוה ליה אסמכתא ולא קניא, ורב ששת אמר דלא אסמכתא היא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם, ולא בקוביא בלבד אמרו אלא אפילו קליפי אגוזים וקליפי רמונים. ומלוה ברבית אמרו בגמרא [סנהדרין כ"ה ע"א] דהוא הדין נמי לוה ברבית וכתב רש"י ז"ל דלוה ומלוה פסולין מדרבנן. והרמב"ם ז"ל כתב דאי רבית דאורייתא פסולין מדאורייתא, ואי רבית דרבנן פסולין מדרבנן וכן כתב בסמ"ג [לאוין רי"ד]. ובספר חקות הדיינים ז"ל [סימן ט"ו] נסתפק בערב ועדים של רבית דאמרינן עלייהו בפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ה ע"ב] דכלן עוברין משום לא תשימון עליו נשך אם פסולין או לא משום דאיכא למימר שהם סוברים (שמא) [שמה] שנאמר לא תשימון עליו נשך למלוה ולוה היא וכדאמרינן בפרק קמא דמציעא [ה' ע"ב] לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. והרא"ש ז"ל [ב"ק פרק המניח סימן ח'] כתב שמצא בשם הגאונים ז"ל שמנו כל פסולי עדות ומנו המלוה והלוה ולא מנו העדים והערב. והריא"ף ז"ל כתב בתשובה [סימן י'] דהאי דנקט במתניתן מלוה ברבית ולא נקט שאר חייבי לאוין, משום דמלוה ברבית מצוי מכל עברה, אבל הוא הדין נמי לשאר חייבי לאוין. ואין להוכיח מכאן שערב ועדים פסולים, לפי שלא דבר רבנו ז"ל אלא [א]מאי נקיט תנא מלוה ברבית והניח כל שאר חייבי לאוין דאורייתא שמכל חייבי לאוין שבתורה לא זכרה המשנה אלא המלוה ברבית. ומדתנן במתניתין מלוה ברבית ואמרינן בגמרא דלוה נמי ולא הזכירו עדים וערב משמע דלא פסילי כדעת הגאונים ז"ל. ונראה שכך הדברים דלא פסילי לעדות אלא או רשע דעברה או רשע דחמס ואלו אינם רשעים דעברה שעשו (מ)שום מעשה ולא [ד]חמס שהרי הערב והעדים אין להם שום הנאה, אבל לוה ומלוה משום חמדת ממון פסלינן להו, וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. וכן היא דעת הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק איזהו נשך להכשירם לעדות אף על פי שמחייבם מלקות (בטעם וכו') [כטעם ר"י] ז"ל שכתבתי למעלה. ומפריחי יונים. והוא שאומר לחברו אם תקדום יונתי לשלך תתן לי כך וכך ואם שלך תקדום אתן לך כך וכך, ולא מפריחי יונים בלבד אמרו אלא אפילו בהמה חיה ועוף. וטעם פסולם ופסול משחקי בקוביא שחזקתן שגוזלין יונים של אחרים. כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' עדות פ"י ה"ד] משום שחזקתן גזלנים ואוכלים מהגזל. ולפי הטעם הזה אם יש להם נכסים אחרים שאוכלים מהם אינם פסולים, אבל אחרים כתבו שכיון שאין להם אומנות אחרת כדאמר רבי יהודה דקיימא לן כותיה (וקל) [נקל] הוא בעיניו להפסיד ממון חברו שאינו יודע כמה אדם טורח אחר הממון. וסוחרי שביעית שנושאין ונותנין בפירות שביעית אמרו בירושלמי [שביעית פ"ז ה"א] דכל ו' שנים יושבין בטלין וכיון שבאת שביעית פושטין ידיהם לישא וליתן בפירות שביעית וכדרבי יהודה דאמר דבשאין להם אומנות אחרת.
